ברוכים הבאים לניו יורק

הגעתי עם  הורי ,אחותי אריאלה וגיסי  אדי לנמל התעופה בן גוריון
היתה שעת לילה מאוחרת ונפרדנו די מהר. הטיסה היתה של חברת טוואר אייר שפעלה עד שנת 1990. כן היתה תקופה שסטודנט יכל לטוס בכרטיס פתוח לחצי שנה ולשלם 600 דולר..
נחתנו בניו יורק אחרי כ 11 שעות טיסה והשעה שש בבוקר. אני מתקשר לחברי אלי כדי להודיע שהגעתי ואיך אני מגיע לשדה התעופה..

הימים הראשונים בניו יורק הייתי באאאוט. לא ידעתי מה קורה איתי או מסביבי.. ראיתי בנייניים  גבוהים והמון אנשים. במשך כמה שבועות נשארתי בניו יורק. אלי גר ברובע קווינס הידוע כאזור עם הרבה ישראלים ויהודים. בזמן שאלי היה בעבודה,לקחתי את הרכבת למנהטן להסתובב.. קבלתי נקע בצוואר מרוב גורדי השחקים.. מצא חן בעיניי אבל כבר רציתי להמשיך הלאה.. עיר מאוד יקרה.. מאוד המונית ורועשת וממש לא בשבילי.. חשבתי.. גם הפלאפל פה לא משהו.. המשכתי לכיוון קונטיקוט.. ניו לונדון כדי לבקר בבית  המלון של סבא שלי

הגעתי אחרי טיסה במזג אוויר סוער לווסטפורט קןנטקוט.שם קיבלו אותי בני דודים רחוקים מצד האמא שניםגשו עם אימי לגמרי במקרה בישראל בשנת 1977.. יום למחרת בן הדוד סיימור זלצמן הסיע אותי לניו לונדון לבקר את המלון של הסבא מצד האמא. המלון הפך לסמל היסטורי של האזור. סבי קנה את המבנה בשנות ה40 שהיה בית מרובה חדרים עם אורווה צמודה בתחילת המאה.  ה20-. המבנה הפך לבית מלון בשנות החמישים ושימש כמלון עד לפני כמה שנים. המלון קרוי מלון המיגדלור שיושב מול חוף ים. שהיתי במלון כשבוע. טיילתי באזור עם בנו של סבי או "דודי" הצעיר . השכרתי רכב ונסעתי לבקר את משפחתי שגרה בווסט הרטפורד.. מקום ידוע לסלבריטאים כולל רוברט רדפורד. למשפחתי מצד אבי היה עסק של חנות כל בו.. מכרו שם ציוד משרדי ומכשירים חשמליים. החנות נפתחחה בסיף שנות ה20 למאה שעברה על ידי דודי מצד אבי שהיגר לארצות הברית בשנת 1927 מהונגריה. שם החנות היה  קליין אופ ווסטפורט. . החנות נפתחה כחנות ספרים. דודי אהב למכור ספרים ועד יומו האחרון בגיל 90 עמד מאחורי הדלפק. . השתוממתי שבן דודי אירח אותי בביתו שליד העיר. הכית של בן הדוד היה בית של 300 מ"ר. 8 חדרים עם 6 שירותים ומקלחות. רק הוא ואשתו השניה גרו שם.

אישתו השניה של סטנלי היתה לא יהודיה  הכינה לנו ארוחת ערב חגיגית. שאלתי באיזה חדר אשן הלילה.. הדוד ענה לי " תישן הלילה אצל אבא שלי, הדוד הנרי, כיוון שאני אוהב להתעמל בבוקר ואפריע לך" קצת תמוה חשבתי בליבי.. כזה בית גדול עם כל החדרים.. חדר הכושר נמצא במרתף הבית.. איך יצליח להעיר אותי?  נסעתי לביתו של הדוד הנרי שהיה אח של סבא שלי ז:ל.. הגיע לארצות הברית בשנת 1927. אשתו עדה נפטרה כ10 שנים לפני כן..הייתי מאוד עייף.. שוחחנו קצת על ישראל שמעולם לא ביקר בה ורוב נכדיו מעולם לא ביקרו בארץ.. הגעתי למיטה.. התפעלתי מדוע הסדין כל כך עבה.. ונרדמתי.. בבוקר התעוררתי לניחוח הקפה המוכן וחביתה מטוגנת.. הייתי רעב ואכלתי.. הדוד אמר לי בחיוך.. "אתה יודע.. שכבת במיטה על שמיכה חשמלית ולא על סדין.. אבל אז נזכרתי שגם היית בצבא כך שזה לא היה כל כך נורא"חייכתי והודיתי לו על הארוח. משם המשכתי לני ג'רזי לבקר חברים של משפחתי ונשארתי לחגוג את הפסח. הם גרו באזור קרוב לניו יורק בבית תלת קומתי יפה ומודרני. נשארתי שם כמה ימים והמשכתי לבקר את חברו הטוב של אבי מילדות דוקטור גודלשמיט שגר עם משפחתו במדינת פנסילבניה. הגעתי ברכבת מניו יורק לאלטונה.. שם חיכה לי צביקה. רופא פנימי ומנהל מחלקה בבית החולים המקומי.. צבי הציג אותי לרופאים ואחיות בבית החולים ולקח אותי אליו הביתה שם ביליתי 3לילות.. אלטונה עיר או עיירה מאוד שקטה.. לכל בית מרחבי דשא  עם עצים יפים .. חשבתי בליבי שדי משעמם כאן. המשכתי לכיוון וירגי'ניה ופגשתי בעוד ידידה טובה שלי גרטשן שגרה עם 3 שותפים בבית גדול בארלינגטון.. עיר יפה ונחמדה.. אין הרבה מה לעשות.. בבוקר שמעתי דפיקה בדלת הבית ורק אני הייתי שם.. פתחתי הדלת ובפתח עמדו 2 נשים שאמרו לי שהם מחלקים מידע על דת "עדי יהווה" אמרתי להם בנימוס שאני לא מעוניין כי אני יהודי.. הצבעתי על המזוזה.. "לא חשוב.. תקרא את החומר בכל זאת" הן ענו לי.. מוזר חשבתי איך הן מנסות לקלוט מאמינים לדת..טסתי לסרסוטה פלורידה, לבקר את הסבא שלי מצד אימי. הסבא שמח מאוד לבואי .. הבית נמצא על מפרץ פרטי היוצא לאוקיינוס ויש מזח קטן לסירות. הבית עצמו היה די ישן משנות החמישים.פלודירה מצאה חן בעיני.. ים,אויר טוב מרחבים .מאוד שטוח.. נוף אחיד.. אחותו של הסבא שלי ארחה אותי בביתה הסמוך לעיר. היא היתה צעירה בת 80.. נהגה ולקחה אותי ואת בעלה בן ה 90 למסעדה מקומית. פאני קראו לה. היתה חברותית ומאוד אהבה לארח.. כיוון שלא היו לה ילדים משלה ראתה בי כמישהו שתוכל לפנק.. אמרתי לה שיש לי כוונות לנסות את מזלי בארצות הברית. היא מייד הסתכלה בעיתון וראתה שיש סוכנות למציאת עבודה מקומית. הלכתי לסוכנות ברגל דיברתי עם מנהלת הסוכנות. היא הסבירה לי מה מצפים מעובדים בארצות הברית איך עלי לכתוב קורות חיים,באיזה דף הדפסה להשתמש,איך להתלבש, כתבתי קורות חיים והזמנתי כמה עותקים על נייר מיוחד שיראה מקצועי. להפתעתי ושימחתי הדודה פאני חיכתה לי ברכב שלה כשיצאתי מהסוכנות.. פאני הסיעה אותי חזרה לבית הסבא. אמרתי לאשתו בטי שאני אמשיך בנסיעתי בארצות הברית ואבקר בלוס אנג,'לס. עליתי על טיסה ישירה ותוך 4.5 שעות נחתתי בלוס אננג'לס.היה ה10 במאי.. די מעונן וקצת קריר אבל הרגשתי טוב..סם וסינדי סטיינברג אספו אותי משדה התעופה. סם וסינדי היו החברים הטובים של הורי משנות ה60 כשהורי גרו בשכנות אליהם בעיר הולדתי גרינזבורו בקרוליינה הצפונית. שניהם ארחו אותי בביתם ומיד פגשתי את הבת שלהם טרה שלקחה את כולנו למסעדה מקסיקנית.. סם וסינדי אמרו לי שאשאר לגור עם טרה בינתיים. היינו בדיסנילנד,הולייווד ועוד. טרה גרה עם שותפה בדירה שכורה בלוס אנג'לס. אזור מאוד יהודי והרבה כתובות בעברית וישראלים שגרים באזור. בכל פינה שמעתי עברית וראיתי ילדים דתיים בלבוש חסידי.. כל יום הלכתי ברגל לכיוון מרכז העיר.. העיר הזכירה קצת את תל אביב ליד  הים רק ללא חוף. לאחר כשבוע אחרי שהסתובבתי בעיר, טסתי לבקר משפחה במונטריאל ,קנדה. היה קריר ומעונן  עם גשמים . דודי הגרים במונטריאול הם שריד משפחתו של דודו של אבי מאירופה. הדוד יעקוב גר בפראג לפני השואה ועבר את השואה עם אחיו דויד (דזידר בצ/כית) בהסוואה של נוצרים. לאחר המלחמה עבר לתל אביב ומיד גוייס לצהל כדי להלחם במלחמת השחרור. בגמר המלחמה עבר למונטריאל קנדה. הרבה יהודים גרים במונריאל,רובם מהגרים מאירופה וארצות ערב. קנדה פתחה את שעריה להגירתם של יהודים.בתקופה שארצות הברית סגרה את השערים ליהודים בתקופה השואה.

אחרי שבוע בקנדה,טסתי חזרה ללוס אנג'לס. הודעתי להורי שזהו בייתי החדש ואינני חוזר לישראל,בשלב זה.

המשך בבלוג הבא-החיים בעיר המלאכים.